אודות דרך הנשימה

אני מאמין שכל תינוק ברחם מתחיל את חייו בחיבור – לעצמו, לסביבה ולעולם שסביבו.

לאורך הדרך משהו מהחיבור הזה הולך לאיבוד.

אנחנו לומדים להתאים את עצמנו, להחזיק, לתפקד, להצליח, לרצות, להימנע. הגוף לומד דפוסים, הנפש מפתחת מנגנונים, ולאט לאט חלק גדול מהחיים שלנו מתחיל להתנהל באופן אוטומטי.

בשבילי, מסע החיים הוא במידה רבה מסע של חזרה.

חזרה לעצמנו.
חזרה לאחרים.
וחזרה לדברים הגדולים מאיתנו.

זה גם המסע האישי שלי.

המקום שבו הכול התחיל

בגיל 12 התאשפזתי.

בתוך זמן קצר הגוף שהכרתי השתנה. איבדתי לתקופה את יכולת התנועה, עליתי מאוד במשקל ואובחנתי עם מחלה אוטואימונית.

בגיל שבו רוב הילדים עסוקים בבית הספר, בחברים ובספורט, אני התחלתי לפגוש שאלות על גוף, על מגבלה ועל הזהות שנוצרת סביב מה שאומרים לנו שאנחנו יכולים או לא יכולים לעשות.

התקופה הזו שינתה אותי.

לא משום שמאז למדתי ש"אפשר הכול", אלא משום שהיא פתחה בתוכי שאלה שמלווה אותי עד היום:

עד כמה המציאות שלנו קבועה, ועד כמה יש לנו אפשרות להשתנות בתוכה?

כמה שנים מאוחר יותר, בגיל 17, קיבלתי פרופיל 64.

אבל משהו בי עדיין רצה לבדוק מה אפשרי.

בגיל 19 מצאתי את עצמי מתגייס כלוחם ליחידת עילית.

במשך שנים חשבתי שזה היה השיעור הגדול של הסיפור שלי: שאם רוצים מספיק, מתאמצים מספיק ולא מוותרים – אפשר להתגבר על כמעט הכול.

היום אני מבין שהשיעור היה רק בתחילתו.

כשהכוח כבר לא הספיק

אחרי השירות המשכתי בדיוק באותה דרך.

עשייה.
מטרות.
יזמות.
לימודים.
עבודה.
התקדמות.

וידעתי לעשות את זה טוב.

אבל עם הזמן התחלתי להבין שגם היכולת לדחוף קדימה יכולה להפוך בעצמה לדפוס.

שגם כוח רצון יכול לשחוק.

ושלפעמים היכולת האמיתית שלנו היא לא להתאמץ עוד יותר – אלא לדעת להקשיב, לווסת, להרפות ולבחור אחרת.

התחלתי לפגוש מקרוב את המחיר של סטרס מתמשך ואת הפער בין אדם שנראה מתפקד מבחוץ לבין מה שמתרחש בתוך הגוף ומערכת העצבים שלו.

שם החיפוש שלי השתנה.

במקום לשאול רק:

איך אני יכול להיות חזק יותר?

התחלתי לשאול:

איך אנחנו יכולים לעבוד טוב יותר עם המערכת שכבר יש לנו?

מכאן התחיל מסע של למידה

הלכתי ללמוד פסיכולוגיה ומנהל עסקים, ובהמשך העמקתי בעבודת נשימה, מדיטציה, מיינדפולנס, אימון מנטלי, תזונה, כושר גופני ועבודה עם הגוף ומערכת העצבים.

לאורך השנים למדתי גישות שונות, פגשתי מורים ומטפלים, קראתי, חקרתי ובעיקר התנסיתי.

אני עדיין עושה את זה.

אני רואה בלמידה דרך חיים, ומנסה להחזיק בו זמנית שני דברים: את המדע ואת החוויה האנושית.

את מה שאפשר למדוד ולחקור ואת הדברים שאנחנו לפעמים פשוט מרגישים בגוף לפני שאנחנו יודעים להסביר אותם במילים.

מתוך החיפוש הזה הגעתי שוב ושוב לנשימה.

הנשימה היא שער

לא מצאתי בנשימה קסם.

מצאתי בה משהו מעניין הרבה יותר.

הנשימה נמצאת בצומת שבין הגוף לנפש.

רוב הזמן היא מתרחשת מעצמה, אבל אנחנו גם יכולים להשפיע עליה באופן מודע.

היא בעיניי החיבור בין הפנים לחוץ.

בין רוח לחומר.

וכך, דרך דבר שאנחנו עושים ממילא אלפי פעמים ביום, אפשר להתחיל ללמוד את עצמנו.

לראות איך אנחנו מגיבים ללחץ.
לזהות מתי אנחנו נאחזים.
להרגיש מתי המערכת עולה לעוררות.
ולגלות שאפשר לפעמים ליצור בתוכה קצת יותר מרחב.

עם השנים העבודה בקליניקה הובילה אותי להתרחב גם לחשיפה לקור, לתנועה, למדיטציה, תזונה ולעבודה עם מערכת העצבים.

לא משום שאני מאמין שמטפל אחד אמור לפתור הכול.

בדיוק להפך.

אני מאמין שככל שאנחנו מבינים טוב יותר את עצמנו, מיותר זוויות, אנחנו יכולים לבחור את הכלי שמתאים לרגע וליצור יותר גמישות במקום שבו פעם הייתה רק תגובה אוטומטית.

כוח היולי – כשמדע ואינטואיציה נפגשים

מתוך אותו חיפוש נולד גם הפודקאסט שלי, "כוח היולי".

כוח היולי הוא השם של נקודת המפגש בין רוח וחומר.

מקום שבו אנחנו לא חייבים לבחור בין להבין את האדם דרך נתונים, מחקרים ופיזיולוגיה לבין להקשיב לחוויה, למשמעות ולדברים שעוד קשה לנו למדוד.

בפודקאסט אני פוגש חוקרים, מטפלים, מורים ואנשים מסקרנים כדי לחקור בדיוק את האזור הזה.

לא לחפש תשובה אחת מוחלטת, אלא לשאול שאלות טובות יותר.

איך הגוף משפיע על התודעה?
איך התודעה משפיעה על הגוף?
מה אנחנו באמת יודעים?
ומה עדיין נשאר מסתורי?

מבחינתי הפודקאסט הוא לא משהו נפרד מהעבודה שלי.

הוא עוד ביטוי של אותה סקרנות שמלווה אותי מאז הילדות – והרצון להבין קצת יותר לעומק מה הופך אותנו לאנושיים, ואיך אפשר לחיות את החיים האלה באופן מלא יותר.

ומה אני עושה היום?

היום אני עובד עם אנשים, קבוצות וארגונים סביב החיבור שבין רוח לחומר, גוף, נפש, נשימה וביצועים.

אני מלווה תהליכים אישיים, מנחה סדנאות והכשרות, מרצה, יוצר את הפודקאסט "כוח היולי" וממשיך לפתח דרכים פרקטיות להפוך ידע מורכב לכלים שאפשר לקחת אל החיים עצמם.

אל חדר הישיבות.

אל הבית.

אל הזוגיות.

אל ההורות.

אל האימון.

אל הרגע שבו אנחנו עומדים מול אתגר.

ואל הרגע שבו אף אחד מבחוץ לא רואה שאנחנו מתקשים.

אני לא מנסה ללמד אנשים להיות רגועים כל הזמן.

וגם לא להיות "הגרסה הטובה ביותר של עצמם" בכל רגע.

אני מתעניין במשהו אחר:

ביכולת שלנו לזהות מה קורה בתוכנו – ואז לקבל מעט יותר חופש לגבי מה שאנחנו עושים עם זה.

אני עדיין תלמיד

ככל שאני לומד יותר על האדם, אני מבין כמה עוד אינני יודע.

זה נכון לגבי הנשימה.

זה נכון לגבי מערכת העצבים.

וזה נכון לגבי החיים עצמם.

אני ממשיך ללמוד, להתנסות, לשנות את דעתי ולחבר בין עולמות שפעם נתפסו בעיניי כנפרדים: גוף ונפש, מדע ואינטואיציה, ביצועים והרפיה, עוצמה ורכות.

ואולי זה הדבר המרכזי שאני רוצה להעביר גם הלאה:

אנחנו לא חייבים להיות אדם אחד קבוע.

הגוף שלנו לומד.

המוח שלנו לומד.

מערכת העצבים שלנו לומדת.

וגם אנחנו יכולים ללמוד לפגוש את החיים אחרת.

למה "דרך הנשימה"?

כי הנשימה היא אולי הדבר הפשוט ביותר שיש לנו.

היא איתנו מהרגע הראשון ועד האחרון.

וביניהם היא יכולה להפוך לתזכורת.

לחזור לגוף.
לחזור לרגע.
להקשיב למה שקורה.
ולשאול אם יש לנו עוד אפשרות אחת מלבד זו שהגיעה באופן אוטומטי.

היום אני כאן כדי לתת לך יד במסע האישי שלך: להתחבר לעצמך, להבין טוב יותר את המערכת הפנימית שלך ולפתח את היכולת לחיות עם יותר בחירה, חוסן וחופש.

כי מבחינתי,

החופש הגדול ביותר הוא בחירה.
הבחירה הגדולה ביותר היא מחויבות.
והמחויבות הגדולה ביותר היא חופש.